<h1>העיטור — שער ראשון הכשר הבשר ח"ד</h1>
<h2>דף לה.</h2>
ושמואל אמר חדא קתני קיבת שחיטת א"י נבילה ואסורה ואוקי קודם חזרה אבל לאחר חזרה קיבה שלהן מותרת דפירשא בעלמא היא דאמר (ר"ש) [שמואל] מפני מה אמרו גבינות של א"י אסורה מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה אבל קיבה גופא פירשא בעלמא היא דתנן [ע"ז כ"ט ע"ב] שאל את ר' יהושע מפני מה אמרו גבינות של א"י אסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת עגלי ע"ג והא כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה היא. וסיפא דקא פסיק [חולין קט"ז ע"ב] טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת לאחר חזרה וה"ה לכשרה שינקה מן הטריפה דכשרה ומשנה לא זזה ממקומה ירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ז] כשרה [שינקה] מן הטריפה קיבתה אסורה כמשנה ראשונה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת כמשנה אחרונה. והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבילה בקיבת שחיטת א"י ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה מ"ט חלב הכנוס בעור קיבה פירשא בעלמא. ולישנא דהלכות היא. ועור קיבת נבילה דקאמר ל"ד וה"ה בעור קיבת כשרה שחוטה כדקתני במתני' המעמיד בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה ומילתא דשמואל נקט דקאמר מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה ושמואל לא הו"ל (כעור) [בעור] קיבת שחוטה דהא שחיטת א"י נבילה היא ופסק רש"י ז"ל דפ' חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו איסור גמור הוא מדקתני מתניתן [חולין קט"ז ע"ב] כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה דש"מ דלא פירשא היא אלא חלב גמור ותניא נמי [ק"ט ע"ב] קיבה שבשלה בחלבה אסורה. לא דייק לן דההיא משנה ראשונה היא כדפרישית ומוכח בירושלמי וכדאיתא בע"ג [ל"ד ע"ב] דאיסורי הנאה שרי (פרשנוהו) [פירשייהו] והלכתא מותר להעמיד בקיבה גופא אעפ"י שנמלח. וגבינות הא"י אינן אסורין אלא לשמואל מפני שמעמידין בעורה ולר' ירמיה לפי שא"א בלא צחצוח חלב שהוא אסור משום חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו ואיכא למיחש לחלב טמא דקאי ביני נטפי ושמואל ור' ירמיה וכולהו אמוראי דפליגי התם בע"ג [ע"ז ל"ה ע"א] מר אמר חדא ומא"ח ול"פ מר כי אתריה ומר כי אתרי'. ושמעתי בספרד נותנין אותו בתוך יורה רותחת ובתוך שומן חזיר וכל היכא דאיכא למיחש לחדא מינייהו חיישינן ואע"ג דהאידנא ליכא למיחש בהני חששא ולא לחזיר שהיא חד מינייהו (ו)אנן מיעוטי אנן ואיכא דוכתי דשכיחי ואכתי באיסורא דרבנן קיימא. ועוד שהרי לא עמד ב"ד לבטלה דקי"ל [ביצה ה' ע"א] כל דבר שבמנין צריך מנין. ירושלמי בסנהדרין פרק דיני ממונות [פ"ג ה"ה] בזה"ז מהו ר' ירמיה סבר למימר בטל דבר בטלה גזירה ר' יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד ויחזור ויבטל ומיהו לא בעי גדול בחכמה ומנין כיון דבטל דבר. והכא לא עמד ב"ד לבטל והגזירה במקומה וקי"ל כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. והחמאה מחלוקת בני בבל ובני א"י אנשי מזרח מתירין ובני מערבא אוסרין אותה מפני חלב שחלבו א"י ואין ישראל רואהו ואין בידינו מנהג ואיסור איני רואה והמחמיר תע"ב. ירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ח] חלב למה אסור אריב"ל משום תערובת חלב בהמה טמאה רב אסי אומר משום גילוי ויעמיד משום ארס העומד דאמר מר ג' מיני ארס הן כו' ומשמע דהיינו פי' דקאי ביני נטפי דגמרא בגבינה וגבינה וחלב אסור משום גילוי ור' ירמי' דאוסר משום דא"א בלא צחצוח חלב כלומר דאסור משום גילוי דהיינו ארס דביני נטפי והאומר מי חלב ומי רגלים אסור משום ולא תאכל הנפש עם הבשר טועה הוא דחלב דפריש מותר ואפי' בחלב דמהלכי שתים משא"כ בדם והאוכל גבינות הא"י היום עובר אדרבנן ומקרי עבריינא ופורץ גדר ישכנו נחש. אבל מותר לשאת ולתת בהן כדגרסינן בירושלמי במרובה (ובשבועות פ"ז כ"ד) [ובשביעית פ"ז ה"א] שאסור ד"ת אסור לעשות בו סחורה הרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל. ר' הושיעא נסיב יהיב בהדין (מוכיח) [מורייס]. ר"פ נסב ויהיב (ו)בהדין חלתותא. וגרסינן התם [שביעית פ"ז מ"ד] ציידי עופות ודגים שנזדמנו להן טמאין מוכרן רי"א אף מי שנזדמנו לפי דרכו (ליקח) [לוקח] ומוכר ובלבד שלא תהא אומנתו בכך וחכמים אוסרין וקי"ל כחכמים אעפ"י שאין אומנתו בכך ונזדמנו לו אסור ליקח ולמכור בהן לכתחלה. ואלו שנושאין בסחורתן כותלי דחזירי והנושא והנותן בחלבים אסור.
<h2>דף לה:</h2>
ובפת שא"י אין בו משום גיעולי א"י אלא משום בישול שהוא אסור משום חתנות ואיבו מנחית ליה ואכיל ליה אבר מצרי ולא שמתי ליה ובירושלמי חשיב ליה בהלכות (עממים) [עמעום] וגבי חמץ של א"י חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח גרסי' ה"ה [דאפילו] דבאכילה שרי ובירושלמי [פסחים פ"ב ה"ב] גרסינן הא באכילה אסור מתניתן מקום שנהגו שלא (לאפות) [לאכול] פת שא"י ש"מ דבמנהגא תליא מילתא ורבינו יצחק אבן גיאת ז"ל שאמר במקום שנהגו לאכול מותר מאי היא דישראל מסייע (באפייהו) [באפייתו] לא בריר לן דאם איתא דסייע (באפייהו) [באפייתו] לא תליא מילתא במנהג ותו דהול"ל מתניתן דלא סייע והא דגרסי' בשביעית פ"ח [משנה י'] ועוד אמרו לפניו אומר היה ר"א האוכל פש"ג [—פת של גוים] כאוכל בשר חזיר א"ל שתוקו לא אמר לכם מה שר"א אומר שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק הכהן [עי' פרקי דר"א פל"ח] קבצו כל הקהל אל היכל ה' והביאו ג' מאות כהנים וג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת בידם והיה תוקעים והלוים משוררים ומנדים את הכותים בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר כו'. ושלחו את החרם אצל ישראל שבבבל. ועוד הוסיפו עליהן. והיינו דאמרינן [חולין י"ג ע"א] פתו פת כותי ולא אמרינן כפת א"י. במקום שנהגו (היתר) מותר והמחמיר תע"ב.
<h2>דף נד:</h2>
וקי"ל דכל איסורין דאסורין בהנאה לכתחלה אסורין למוכרן ואם מכרן דמיו מותרים שאין לך תופס את דמיו [קידושין נ"ח ע"א] אלא ע"ג ושביעית וכדאי' בחולין [ד' ע"ב] חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד. מפני שמחליפין ופירש"י דווקא לאחר אבל לעצמו אסור. דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן [פסחים ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואיכא למימר דאפילו לעצמו מותר. וליכא פלוגתא בין קידושין להנאה אחריתי דהא יי"נ שכרו מותר [ע"ז ס"ב ע"א] דומיא דמכרן וקידש בדמיהן אלא שקנס הוא שקנסו חכמים בפועלים וביי"נ כדאי' בגמרא דהשוכר את הפועלים. ותרומת חמץ בפסח דפטור כיון דס"ל דהיא גופא איסור הוי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודומיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל דפלוגתא בדבר הגורם לממון.
<h2>דף סב.</h2>
וקי"ל דכל איסורין דאסורין בהנאה לכתחלה אסורין למוכרן ואם מכרן דמיו מותרים שאין לך תופס את דמיו [קידושין נ"ח ע"א] אלא ע"ג ושביעית וכדאי' בחולין [ד' ע"ב] חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד. מפני שמחליפין ופירש"י דווקא לאחר אבל לעצמו אסור. דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ותנן [פסחים ל"א ע"ב] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואיכא למימר דאפילו לעצמו מותר. וליכא פלוגתא בין קידושין להנאה אחריתי דהא יי"נ שכרו מותר [ע"ז ס"ב ע"א] דומיא דמכרן וקידש בדמיהן אלא שקנס הוא שקנסו חכמים בפועלים וביי"נ כדאי' בגמרא דהשוכר את הפועלים. ותרומת חמץ בפסח דפטור כיון דס"ל דהיא גופא איסור הוי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודומיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל דפלוגתא בדבר הגורם לממון.
<h2>דף סו:</h2>
אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר דריחא לאו מילתא היא עביד לוי עובדא בגדי וד"א וכ' רב אלפסי [חולין פ"ז] פלוגתא דרבוותא אית מאן דפסק כרב ואית מאן דפסק כלוי ומסק' כלוי דרבא קאי כוותיה בע"ג בבת תיהוא דריחא לאו מלתא היא ומתניתן דהרודה פת חמה ונתנה עפ"י חבית של יין של תרומה דאמר רשב"ל פת חמה וחביות פתוחה כ"ע ל"פ דאסור דמשמע ריחא מילתא היא בההיא אפילו לוי מודה דאסור אלא דרב סבר בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש כפת חמה וחבית פתוחה דמי ולוי סבר כפת צוננת וחבית פתוחה דמי הלכך קם ליה רבא כר"מ ולוי כר"י והלכתא כר"י והא דתני רב כהנא פת שאפו עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותח והאי ביעתא דאטווי בהדי בישרא ואסרה למיכל בכותח ומסתב' לן ד"ה היא כיון דתרי מילי נינהו כפת חמה וחבית פתוחה נינהו. והא דגרסי' בפסחים [כ"ה ע"ב] בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ דקי"ל כרבא דאמר אסור אפילו בלא אפשר וההיא נמי בע"ג [ע"ז י"ב ע"ב] אבל מעוטרת בוורד והדס דקמיתהני מריחא אסור התם במידי דעביד לריחא דומיא דקטורת [פסחים כ"ו ע"א] דהמריח בה פטור אלא שמעל וכל הני כפת חמה וחבית פתוחה דאסרו אבל מידי דלאו לריחא עביד קי"ל כמ"ד ריחא לאו מילתא היא וכ"פ רב אלפס ז"ל. ודיוקא דדייק שצלאו דיעבד אין לכתחלה לא. לא דייק לן דהא בת תיהא לכתחלה היא ותו כי פריך מהא דא"צ שני פסחים כא' לישני דהתם לכתחלה הוא דקאמר ופת שאפאה דיעבד היא וטעמא דקאמר משום שיש לו מתירין הוא ל"ד ליל"מ דעלמא דהתם היא גופא אסור והיא גופא אית ליה היתר משא"כ בפת (דבאפי' לחודה) [ואפי'] לכתחלה איתא בירושלמי. וה"ג התם [פ"י דתרומות ה"ב] מהו לצלות ב' שפודין א' של נבילה וא' של בשר שחוטה רב"א אסור ושמואל אמר מותר ש"מ לכתחלה קאמר ודווקא בתנור ג' ואין ביניהם כלום אבל כעין ב' קדירות כגון ב' שפודין והפסק בנתים תל גחלים או אפר באמצע ד"ה מותר וכיון דפת שאפאה עם הצלי בתנור אסור הלכך אסור לאפות עם הבשר בתנור כגון אלו הקיטרא"ש והטיט שמגלה אבל אותן המכוסות בבצק מותרת לכתחלה דהו"ל כעין שתי קדרות. מיהו הרחקה בעי שמא יבקעו ויגעו בפת ויאכל בלי קליפה דהא גזרינן [חולין קי"ב ע"א] לאנוחי כדא דמלחא אכדא דכמכא כדפי' לעיל ור' יצחק הלוי אסר אפילו לאפות מולייתא שלנו דילמא דייב שומנא בפת ואתי למיכליה בחלב מהאי דאין טשין [פסחים ל' ע"א] את התנור באליה כדלעיל.
<h2>דף סז:</h2>
ותניא [זבחים צ"ו ע"ב] קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט. ודווקא בקדירה ב"י דהוא לשבח הא לאו ב"י קים להו לרבנן כל תבשיל שעברה צורתה בדופני הכלי בלילה אפי' בב"ח לפגם היא ותניא [ע"ז ס"ז ע"ב] אחד נטל"פ וא' נטל"ש אסור דר"מ רש"א לשבח אסור לפגם מותר וגרסינן בסוף גמרא דע"ג [ע"ה ע"ב] וכולן שבישל בהן עד שלא הלבין תנא חדא מותר. ות"א אסור ל"ק הא כמ"ד נטל"פ אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר ומסתברא ג' מחלוקת בדבר כדמוכח בפסחים ר"ע יליף טעם כעיקר מגיעולי א"י. דקסבר גיעולי א"י לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלשבח. וכל נטל"פ מותר. בין בגעולי א"י בין בשאר איסורין כר"ש דאמר גבי יין וש"מ לשבח אסור לפגם מותר. ורבנן סברי גיעולי א"י חידוש הוא דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא בגעולי א"י היא דאסור לפגם הא בשאר איסורין מותר ור"מ סבר א' לשבח וא' לפגם אסור דגמרינן מג"ע די"ל קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ולאו חידוש הוא. ובכל איסורין נטל"פ מותר וליתא לדרבנן דאמר[י] נ"ט בגעולי א"י אסור דהא אמרינן [ע"ז ל"ט ע"ב] בשמן ודבש של א"י למאי ניחוש לה אי משום געולי א"י נטל"פ מותר וגבי חלתות נמי אמרינן [ע"ז ל"ט ע"א] ש"מ נטל"פ מותר אפי' בג"ע כר"ע וכן הלכתא וכל כלי א"י לפגם ולא מחזקינן איסורא דלמא ב"י נינהו וכל מה שנתבשל בכליהם בלא הגעלה מותר בדיעבד.
<h2>דף עה:</h2>
ותניא [זבחים צ"ו ע"ב] קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט. ודווקא בקדירה ב"י דהוא לשבח הא לאו ב"י קים להו לרבנן כל תבשיל שעברה צורתה בדופני הכלי בלילה אפי' בב"ח לפגם היא ותניא [ע"ז ס"ז ע"ב] אחד נטל"פ וא' נטל"ש אסור דר"מ רש"א לשבח אסור לפגם מותר וגרסינן בסוף גמרא דע"ג [ע"ה ע"ב] וכולן שבישל בהן עד שלא הלבין תנא חדא מותר. ות"א אסור ל"ק הא כמ"ד נטל"פ אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר ומסתברא ג' מחלוקת בדבר כדמוכח בפסחים ר"ע יליף טעם כעיקר מגיעולי א"י. דקסבר גיעולי א"י לאו חדוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י דלשבח. וכל נטל"פ מותר. בין בגעולי א"י בין בשאר איסורין כר"ש דאמר גבי יין וש"מ לשבח אסור לפגם מותר. ורבנן סברי גיעולי א"י חידוש הוא דקדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא בגעולי א"י היא דאסור לפגם הא בשאר איסורין מותר ור"מ סבר א' לשבח וא' לפגם אסור דגמרינן מג"ע די"ל קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ולאו חידוש הוא. ובכל איסורין נטל"פ מותר וליתא לדרבנן דאמר[י] נ"ט בגעולי א"י אסור דהא אמרינן [ע"ז ל"ט ע"ב] בשמן ודבש של א"י למאי ניחוש לה אי משום געולי א"י נטל"פ מותר וגבי חלתות נמי אמרינן [ע"ז ל"ט ע"א] ש"מ נטל"פ מותר אפי' בג"ע כר"ע וכן הלכתא וכל כלי א"י לפגם ולא מחזקינן איסורא דלמא ב"י נינהו וכל מה שנתבשל בכליהם בלא הגעלה מותר בדיעבד.
<h2>דף עו.</h2>
והלכתא בב"ח וכל איסורין שבתורה נ"ט לפגם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לבשל משום גזירה דקדירה ב"י. ואם בשל בשר בקדירה של חלב ב"י ויש בו ס' מותר המאכל. והקדירה עצמה. אית מ"ד מבשל ב"י ממין שבישל עכשיו. כיון שהבישול מותר טעם הראשון בטל והקדירה מותרת נמי. ואית מ"ד כיון דקי"ל [פסחים ל' ע"ב] כ"ח אין יוצא מידי דפיו לעולם. טעם הראשון אינו יוצא לעולם ואין יכול לבשל בו לכתחלה ממין שבישל בה עכשיו. וממין הראשון א"י לבשלו שהרי האחרון אינו בטל ואין לו תקנה אלא שבירה. ומסתברא מדגרסי' [זבחים צ"ו ע"ב] קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב. ואם בישל בנ"ט. מדלא איירי בקדירה ש"מ בדליכא נ"ט החלב והקדירה מותרת ומבשל בה חלב דכיון שהוא בטל במה שבקדירה בטל הוא. ונשאר בדופני הקדירה (משאר האיסור) [משהו איסור] דרובא טעם חלב ומיעוטי טעם בשר. והרי הוא כמשהו ע"י תערובות דרבנן. ואזלינן בתר רובא דחלב ומה שבפנים אינו עושה בב"ח שתהא איסורא במשהו שהרי אין בו טעם. והלכתא מבשל בה בשר ומבשל בה חלב לכתחלה. ואם לא בשל [עי' בשעה"ח מה שהגיה] מתחלה בשר אלא תבשיל אחר ובישל בה חלב עכשיו שניהם שוין ומבשל בה איזה שירצה וכף חולבת שהגיס בה קדירה של בשר אם אינה ב"י התבשיל מותר והקדירה מותרת. ואם היא ב"י ליעבד בהו הגעלה. ובכ"ח לא מהני הגעלה דאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואי לא דמסתפינא מרבוותא אמינא אפי' כ"ח בקדירה דלאו ב"י כיון דמדרבנן הוא דאסור. מגעילה ג"פ. וכדגרסינן בירושלמי דתרומה [פי"א ה"ד] קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג"פ ודיה א"ר בא ואין למידין ממנה לענין נבלה. א"ר יוסי קשותה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבלה בל"ת ואת אמרת הכין א"ל כמ"ד מאליהן קבלו את (המקשרות) [המעשרות] ר' יוסטא בעי קומי ר' מנאה תנינא אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואת אמרת הכין א"ל כאן ע"י האור הוא נגעל ש"מ דלמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות דמדרבנן נינהו בהגעלה ג"פ סגיא ה"נ בהכי סגי ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה דווקא לאכילה הא לא"ה מותר הלכך מגעילה בחמין כדי שלא יהא בה טעם ומה"ט מותר להגעיל סכין אסור ברותחין וליתן מים כדי ששים היוצא ממנו כדי שיבטל ולא יצטרך הגעלה לקדירה ואע"ג דקי"ל דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם אינו יוצא בהגעלה א' קאמר ככלי מתכות. א"נ טעם אין בו משהו יש בו לעולם דאל"ת כיון דנטל"פ מותר מדאורייתא לכתחלה. מפני מה אמרה תורה וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ה"ז מותר למחר בשעברה צורתה. ועוד דאי לאו טעם דאין עושין כבשונות בירושלים [זבחים צ"ו ע"א] הוי מהדר ליה לכבשן ש"מ דיוצא מידי דפיו. ש"מ כדפרישית וגרסינן בירושלמי [פסחים פ"ג ה"א] קדירה שבישל בה חמירא לא יבשל בה מאותו המין לאחר הפסח ולאחר ג' ימים תבשילין בשלא מינן מינן כו'. ובהכי מפרשי האי גמרא דילן [פסחים ל' ע"א] א"ר קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו לאחר זמן וליעבד בהו שלא במינן וקשיא להו לרבוותא שלא במינן נמי מי יימר בהו במשהו דילמא נ"ט היא ואפילו נטל"פ ואפילו בקדירה דלאו ב"י לכתחלה ליתסרי וכ"ת דחמץ בפסח לא מחזקינן ליה אלא משהו הא אין מבטלין איסור לכתחלה [ביצה ד' ע"ב] ופר"ת אפי' אי ס"ל כמ"ד נטל"פ אסור. פריך דאי ס"ל דמותר הו"ל למקשה לשהינהו חד יומא והוה משני ליה גזירה משום ב"י אלא דעדיפא מיניה פריך דאפי' ס"ל אסור. לשהינהו עד לאחר הפסח דהא בליעת הקדירה משהו חשיב ליה ואע"ג דקאמר (אסור) [אין מבטלין איסור] לכתחלה ה"מ בדבר שהוא בעין כגון סאה תרומה אבל בליעת קדירה לא אמרי' והא דאמר קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ההיא משום דלמא יהיב טעמא ולאו אדעתיה אבל חמץ משהו חשיב ליה ומסתבר לן דהכי פריך וליעבד בהו שלא במינו כלומר לאחר ג' תבשילין מותר דלית ביה טעם ומשני דילמא עביד בהו במינו כלומר לאחר ג' וס"ל לרב במינו במשהו והא איכא משהו וכי לא גזר רב שלא בזמנו שלא במינו אטו מינו ה"מ חמץ (דחמץ) דעלמא אבל בקדירה גופא אי שרית ליה למיעבד שלא במינו אתי למיעבד במינו גזר ואע"ג דבמינו נמי בקדירה דלאו ב"י א"א דלא פגמה פורתא הנ"מ תבשיל שעברה צורתה אבל חמץ לא פגום היא ש"מ דקדירה שנבלע בה איסור משהו אפי' שלא ע"י תערובות מותר לבשל בה לכתחלה כל איסורין שיש בהן בנ"ט כיון דלית ביה טעם כעיקר דאורייתא ולית ביה משום איסור א"מ איסור לכתחלה אבל איסורא דבמינו במשהו שלא במינו בנ"ט אסור לבשל משום דלמא אתו למיעבד במינו ודווקא שלא ע"י תערובות אבל ע"י תערובות דרבנן לא גזרו בהו ומותר לכתחלה. וה"נ אשכחן [חולין קי"א ע"ב] בקערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה בשר רותח והיכא דאיכא קפילא דטעים ליה [ו]ליכא [ט]עם אע"ג דאית בה איסור משהו מותר לאכול בו רותח לכתחלה וכן נמי דגים שעלו בקערה ולית בהו טעם בשר מותר לאכול (בה רותח) [בכותח] ש"מ משהו דליתא בעינא מותר לכתחלה והדין היא סברא דילן.
